קורטיזון הוא סטרואיד בעל יכולת לדכא תגובה דלקתית, המיוצר באופן טבעי בגוף על ידי בלוטת האדרנל (בלוטת יותרת הכליה). על ידי הזרקה של קורטיזון חיצוני ישירות לאזור שבו התפתחה דלקת, ניתן לקצר במידה רבה מאוד את משך הזמן עד לתחילת ההשפעה של החומר.
דרך נוספת ליטול את הקורטיזון היא באמצעות טבליות הניטלות באופן פומי (כלומר, דרך הפה). במקרים שבהם מקור הכאבים בגב בדלקת שהתפתחה על רקע מצב דלקתי, במקרים רבים מאוד זריקת קורטיזון תהיה קו הטיפול הראשון אם כי לעתים הזריקה תהווה קו טיפול שני, לאחר שטיפולים אחרים לא הביאו לתוצאות הרצויות.
זריקת קורטיזון לא מסייעת לטיפול בפריצת הדיסק עצמה אלא רק בכאבים שמקורם בתהליך הדלקתי שהתפתח על רקע הנזק שנגרם לדיסק הבין חולייתי. אפשרות זו נמנית עם אפשרויות נוספות שמיועדות לטיפול בכאבי גב באמצעים פולשניים. האפשרויות הנוספות בקבוצה זו הן הרס עצבים יזום ומבוקר באמצעות שימוש בגלי רדיו, השתלה של מגרים עצביים, טיפולים תוך דיסקליים שונים ועוד.
הזרקת קורטיזון אפידורלית
הזרקה של חומר הרדמה עם סטרואידים ישירות לחלל עמוד השדרה המותני או הצווארי הוא הטיפול הנפוץ ביותר בקבוצה זו. טיפול זה מבוסס על ההנחה לפיה חלקו הארי של הכאב נוצר על רקע דלקת סטרילית של הרקמה הגרמית או של רקמת העצב בעמוד השדרה כתוצאה מהשינויים האנטומיים באזור. כך לדוגמה בלט דיסק בין חולייתי עלול לגרום עקב הלחץ והחיכוך להתפתחות של דלקת מקומית.
לפי ההשערה המקובלת כיום, פריצת דיסק עלולה לגרום לשחרור של חומרים מהדיסק לחלל האפידורלי, שעשוי בתורו להוביל בנוסף להצטברות של חומרים אימוניים באזור. בזמן שמבצעים הזרקה אפידורלית של קורטיזון, מחדירים כמות קטנה של סטרואידים המהולים בכמות קטנה של חומר הרדמה מקומי ושוטפים את התעלה השדרתית ואת אזור מוצא שורש העצב.
יעילות ההזרקה היא כשבעים אחוז במקרים בהם מדובר בהתפרצות של כאב גב חדש שכן הפעילות נוגדת הדלקת של הקורטיזון אמורה להביא להקלה. אחוז הסיבוכים החמורים כתוצאה מההזרקה בגב התחתון נחשב לנמוך מאוד והזריקה נחשבת באופן כללי ליעילה ביותר בעיקר בהפחתת הכאב ובקיצור הסבל בהשוואה לחולים שלא זכו לטיפול.
הזרקת קורטיזון לשורשי עצב
בהזרקה האפידורלית שוטפים אזור נרחב יחסית של החלל האפידורלי המקיף כשלוש עד ארבע חוליות בנוסף לעצבים שחולפים דרכן. אי לכך, הכמות של הסטרואידים שבסופו של דבר מגיעה לכל עצב ועצב היא קטנה יחסית. לעומת זאת בהזרקה שורשית מכוונים את החומר ישירות לעצב הפגוע.
באופן זה ניתן לתת מינון גבוה יותר של חומר באופן ממוקד וכך להפחית את המינון הכללי. על ידי כך ניתן למזער את הסיכוי להתפתחות של תופעות לוואי מערכתיות על רקע השימוש במינון גבוה מדי של סטרואידים.
יתרה מכך, יש הטוענים שבגלל שהאזור דלקתי ונוצר בו לחץ, הרי שהתרופה המוזרקת באופן כללי לחלל האפידורלי, תפנה דווקא לאזורים בהם קיים הלחץ הנמוך ביותר. בנוסף לכל זה לשיטה זו קיים יתרון הבא לידי ביטוי במישור הדיאגנוסטי שכן כאשר החומר מוזרק ישירות לשורש עצב ספציפי וכתוצאה מכך מורגשת הקלה באופן מידי, ניתן לקבוע בוודאות כי מקור הכאב בשורש העצב הרלוונטי שבו בוצעה ההזרקה.
בהמשך טיפול זה יכול לעזור לאורתופד בבואו לנתח את הנבדק שעדיין סובל מכאבים. במקרים בהם מדובר בחולה הסובל מכאב רדיקולרי חד צדדי ברור, ההזרקה ישירות לשורש העצב יעילה יותר באופן מובהק מההזרקה האפידורלית ובנוסף לכך שיעור הסיבוכים שלה נמוך יותר באופן משמעותי.
